^א • בתצוגה כאן משולבים ״טעם עליון״ ו״טעם תחתון״, כולל סימני רפה (מעל האות) כאשר קיים חילוק כזה ביניהם.
• מספור הפסוקים בהמשך הפרק הוא לפי טעם תחתון, בו ״אנכי... על פני״ מהווה פסוק אחד, ו״לא תרצח... עד עד שקר״ מהווה פסוק אחד. להרחבה בנושא זה, עיינו מאמרו של מ׳ ברויאר, ״חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות״, עשרת הדיברות בראי הדורות, ירושלים תשמ״ו: 254-223. (ישנן מהדורות אחרות שבהן מספור הפסוקים הוא לפי טעם עליון או מערבב בין טעם עליון וטעם תחתון.)
• בשתי מלים (״פָּנָי״, ״מִתָּחַת״) ההבדל בין הטעם העליון והטעם התחתון גורם להבדל אף בניקוד. במלים אלה, מוצג רק הניקוד של הטעם התחתון, והניקוד של הטעם העליון מופיע בהערה.
• במלים שבהן הטעם התחתון שונה מן הטעם העליון ושני הטעמים מופיעים באותה אות של המלה, בדרך כלל מוצג הטעם התחתון לפני הטעם העליון. אולם בכמה מקרים (״עֲבָדִים״, ״יִהְיֶה״, ״וּבִנְךָ״, ״תִּרְצָח״, ״תִּנְאָף״) מגבלות הפונטים גורמות לכך שמוצג הטעם העליון קודם הטעם התחתון.
• לתצוגה המפרידה בין טעם עליון וטעם תחתון, עיינו במהדורת מקרא על פי המסורה.

^ב ‹סוף פסוק› =ל,ל1,ש,ש1,ק3
• ב,ו=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם העליון

^ג אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים =גירסת כתבי⁠־היד
• ואילו בדפוסים (וכן בקורן וסימנים) כל הפרשה הזו היא פסוק אחד בלבד בטעם העליון (ו-9 פסוקים סה״כ בעשרת הדברות), כאשר הטעמים עד ״מבית עבדים״ הם: <אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתִ֩יךָ֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֗ים>. ואילו בטעם התחתון הפסוק הראשון מסתיים ב״מבית עבדים״, כאשר הטעמים הם כך: <אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים>

^ד ‹סוף פסוק› =ל,ל1,ש,ש1,ק3
• ב,ו=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם העליון

^ה לֹֽ֣א⁠־יִהְיֶ֥͏ֽה⁠־לְךָ֛֩ =ש,ש1 ובדפוסים (מקף וקו של מרכא לטעם התחתון; קו של געיה [באות יו״ד השניה] ומקף לטעם העליון)
• ל,ל1,ב,ק3,ו=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה⁠־לְךָ֛֩ (קו אחד בלבד באות יו״ד השניה הנוטה כמרכא); לפי דותן וברויאר הקו באות יו״ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. בכתי״ל ובכתי״ו (וייתכן גם בכתי״ל1) חסר מקף אחרי ״לא״ לטעם התחתון. בכתי״ב ובכתי״ק3 ובכתי״ו יש געיה באות יו״ד הראשונה.
• הערות דותן וברויאר

^ו ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ק3,ו
• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון
• עיינו בהערה הקודמת.
• בטעם תחתון: ״פָּנָֽי״ בקמץ, ובטעם עליון: ״פָּנַ֗י״ בפתח.

^ז לֹֽ֣א⁠־תַעֲשֶֽׂ֨ה⁠־לְךָ֥֣ =ל1,ל-מ,ש,ש1,ק3 ובדפוסים (מקף לטעם התחתון ומקף לטעם העליון, וגעית הטעם העליון באות שי״ן); וכמו כן בכתבי⁠־היד א,ל בדברים.
• ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה⁠־לְךָ֥֣> (חסר מקף אחרי ״לא״ לטעם התחתון, וגעית הטעם העליון באות תי״ו); ברויאר תיקן את מקום הגעיה כאן ע״פ כתי״ל-מ, וכמו כן במכון ממרא. ואילו דותן השאיר את הגעיה באות תי״ו ע״פ כתי״ל (וכך בסימנים ובדפוסים וקורן).
• ק3=<לֹֽ֣א⁠־תַעֲשֶֽׂ֨ה לְךָ֥֣> (חסר מקף אחרי ״תעשה״ לטעם העליון)
• הערות דותן וברויאר

^ח וְכׇל⁠־תְּמוּנָ֔֡ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (זקף קטן לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)
• ל!=וְכׇל⁠־תְּמוּנָ֡֔ה (בסדר הפוך: פזר וזקף קטן)
• הערות דותן וברויאר

^ט ‹פסק› =ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו (יש קו של פסק); ברויאר העיר שאפשר שהושמט הפסק בכתי״ל בין ״בשמים״ ל״ממעל״, אבל מעיון בכתי״ל בהגדלה רואים פסק קטן במרווח הקצר בין התיבות

^י מִמַּ֔֡עַל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (זקף קטן לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)
• ל!=מִמַּ֡֔עַל (בסדר הפוך: פזר וזקף קטן)
• הערות דותן וברויאר

^יא וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ ל=וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בגעיה ימנית
• הערת המקליד

^יב מִתָּ֑͏ַ֜חַת הקלדת קמץ ואתנח באות תי״ו קודם לטעם התחתון, ואח״כ הקלדת פתח ואזלא לטעם העליון
• בטעם תחתון: ״מִתָּ֑חַת״ בקמץ, ובטעם עליון: ״מִתַּ֜חַת״ בפתח.

^יג וַאֲשֶׁ֥ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומ״ש (קו אחד של מרכא לטעם התחתון והעליון כאחד) וכמו כן בתיגאן
• ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר (מרכא ומונח); וכך היה במ״ג דפוס ונציה ובדפוסים לפני תיקון מ״ש, וכך נשאר בפנים במהדורת דותן

^יד ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ק3,ו
• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

^טו לֹֽא⁠־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=לֹֽא⁠־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה (אות חי״ת שווּאה במקום חטף פתח)
• הערות דותן וברויאר והמקליד

^טז תׇעׇבְדֵ֑ם֒ לגבי הקמצים ראו ויינברג 3.5.5b (עמ׳ 162) ושם בהערה 42 ולעיל בהערה 35 (עמ׳ 160).

^יז הַשַּׁבָּ֖֜ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַשַׁבָּ֖֜ת (חסר דגש באות שי״ן)
• דותן וברויאר, המקליד תיקן בלי להעיר

^יח ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ק3,ו
• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

^יט ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ו
• ל,ב,ש1,ק3=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

^כ אֱלֹהֶ֑֗יךָ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• בכתי״ל נכתב טעם האתנח פעמיים מתחת לאות ה״א, לפני הסגול ולאחריו (!).
• הערת דותן (בספק, ולדעתו האתנח המיותר שייך לאות למ״ד), והמקליד תיקן בלי להעיר

^כא כׇל⁠־מְלָאכָ֜֡ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (אזלא לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)
• ל!=כָל⁠־מְלָאכָ֡֜ה (בסדר הפוך: פזר ואזלא)
• הערות דותן וברויאר

^כב וּבִנְךָ֣͏ֽ⁠־וּ֠בִתֶּ֗ךָ =ש,ש1,ק3 (מונח לטעם התחתון וגעיה [ומקף] לטעם העליון באות כ״ף סופית הראשונה)
• ל!,ל1=וּבִנְךָֽ֣⁠־וּ֠בִתֶּ֗ךָ (בסדר הפוך: געיה ומונח)
• ב,ו=וּבִנְךָ֣⁠־וּ֠בִתֶּ֗ךָ (נכתב מונח לטעם התחתון בלבד)
• הערות דותן וברויאר

^כג ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ו
• ל,ב,ש1,ק3=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

^כד הַשַּׁבָּ֖ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַשַׁבָּ֖ת (חסר דגש באות שי״ן)
• הערות דותן וברויאר

^כה תִּֿרְצָ֖͏ֽח =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (באות צד״י נכתבו קמץ לטעם התחתון והעליון כאחד, טפחא לטעם התחתון וסילוק לטעם העליון)
• מ״ש ובדפוסים=תִּֿרְצַ֖+צָֽח (תִּֿרְצַ֖͏ָֽח) (פתח וטפחא לטעם התחתון, קמץ וסילוק לטעם העליון) וכך בקורן.
• את סימן הרפה השאירו כאן, ליתר בהירות (וכמו כן ב״תנאף״ ו״תגנב״), אף במהדורות שנוהגות בדרך כלל להשמיט אותו, וביניהם BHS ומהדורת ברויאר

^כו תִּֿנְאָ֑͏ֽף =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (אתנח לטעם התחתון וסילוק לטעם העליון). האתנח נכתב מתחת לסילוק בכתי״ל, אבל קצת לימינו. בכתי״ב הסילוק בדיוק למטה מהאתנח. בשאר כתבי⁠־היד האתנח קודם לסילוק באופן ברור.

^כז דַּבֵּר⁠־אַתָּ֥ה =א(ס),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (צירה באות בי״ת) <סגול? אינו כן אלא צֵרי>
• דפוסים וקורן=דַּבֶּר⁠־אַתָּ֥ה (סגול באות בי״ת)

^כח ‹סס› ל=פרשה פתוחה